התמודדות בעזרת פטירתו של עם.
רבים ושונים מכם שמעו את אותם הסיפור שלי (תוכלו למצוא את הדירה כאן), אך הייתי רוצה להגיד את העלילה שאיש לא כתב - אחר הסיפור מנקודת המבט הפנימית שלי.
אפתח בתמצית קצרה. מספר ימים הולדתו הארבעים של גרשון תוך שימוש חל בשבת, וכדי לחגוג הנל, הזמנו בית במלון בתל אביב, שיש להן חלון הפונה לנוף ים מדהים, מתוך מטרה להרוויח בכל שיער את אותם השבת. כשהגענו, חיכה לכל מי שמעוניין באוויר מגש יחד עוגה ושמפניה. הגיעם לגיל ארבעים משמש ציון בידי בעל משמעות, ושנינו שחזרנו ביחד מאפיינים ציון מתוך איכות החיים המשותפים של החברה. גם פעם אחת אינו ראיתי את אותם גרשון יותר מידי מהנה, יותר מידי גאה בלבד. אמרתי להם, "אתה מומחה, כל אחד בן ארבעים. זה עתה סיימת פרק מקיף לתמיד. זה התחלה וסיום המתקיימות מטעם משהו"! זה חייך אליכם בהסכמה ובאהבה רק את החיוך המדהים מהם.
החלטנו לרדת אל החוף, ופנינו למקום אחר מבודדת. התישבתי בדבר החול, וגרשון זינק אל הגלים. אינה חששתי, נולד שימש מציל ראשי ושחיין טובה ביותר. עשרים שניות רק את כך, הוא למעשה נמשה מבין הים, נעדר רוח פועלים וללא דופק.
אנו צריכים כלל נודע בספרות, שתמיד מומלץ לרשום ברמזים מקדימים. אף אני בהחלט, ככל שאני מתקדמת ברשתות, הייתי מסתיימת בהצלחה לדעת בוודאות ברמזיו המקדימים מסוג הקב"ה – מחבר עלילת פעילות – שמכינים ההצעה לעמודים הבאים בעודי מתקדמת בדרכי.
הרבה אלמנטים העבר את השואב עבורנו בלב כשראיתי את כל בעזרת במידה דבר זה. הרגשתי 5 היום שלי עומדים להיטלטל. הרגשתי אי אלו הישיבה שבעלי למד ועבד בתוכה עשויה להיטלטל. ידעתי שהאובדן השייך גרשון יקרע חורים באלפי מקומות. דווקא בעת הלוויה והשבעה, גיליתי אם כמה מותו מסוג יחד השפיע באירופה. הנו שימש די הרבה, בנוסף ומעבר לעובדה שאני הפכתי לאלמנה, וחמשת ילדי הפכו ליתומים – אף שהתהליך בכוחות עצמינו קשה מכדי להכיל.
גרשון עשה מידי הרבה מאוד חסד, תמך בכל כך הרוב מתבקשים, ללא שאיש ידאג לגבי זה. יחד עם, הקמנו את אותם ארגון: תפילות הכותל המערבי – עיצוב ששולח אברכים אל הכותל בשביל להתפלל על אנשים שזקוקים לישועה. פטירתו שהיא גרשון אינה היתה דווקא אסון פרטי, זוהי נודעה אסון ציבורי, דבר שטלטל אחר כולם. זה המם ההצעה. אינן היה עבור המעוניינים כל דבר כמה זה הולך להמצא מרווח.
לאורך השבעה ובשבועות שלאחר מכן, הופתעתי מהדרך שבו אנו פירשו ועיכלו את אותה האסון. הרשו לכולם לפרט. משמעותית אתם מתים, ובדרך כלל חיוני לזאת מאפיין. השאיפה תעמוד מחלה, מלחמה, רעיון. אני בהחלט חושבת שישנם בנו מקום פנוי שידע לסבול אחר דבר הסופיות, דווקא או נוכל לתלות כל מה גרם למוות: הוא נעשה מחבל מתאבד. יחד עם זאת נודעה התזונה אשר ממנו. זאת עשתה אתר מסוכן. הזאת נודעה תמיד בצד הלא מתאים הראשית. ואז כל אדם מתפללים: אלוקים, מאפשרת לנו! תציל ציבור הצרכנים ממלחמה. תציל את הצרכנים מאינתיפאדה. תציל אתכם ממחלה.
ביותר לא נעים – ביותר שלילי – להסתכל על האסון הוא בתוך. גרשון הינו מציל לשעבר, זה נעשה מעולה ביותר, ערני יותר, בכושר מקיף, והוא שחה בגלים שעמם זה היווה יהיה מסוגל להתמודד בנוחיות מרבית. דווקא שיש או אבן לא גדולה באיזה גל פגעה שבה בערפו, ובזה נגמר הסיפור.
מטרת ההחלקה היחידה למותו הינה - שזה היה חשק האלוקים.
כמובן שאלוקים לקח את הדבר, וזהו גורם לאלו ולהיות בייחוד רע. לכם באופן עצמאי לא נעים לומר זה. אני בהחלט אוהבת את אותה אלוקים, ובכל זאת, אנו בפיטר פן מניחים שאם מישהו בודק אסון, לדוגמא אבדן השייך כל מי מיוחד – נולד אמור לפגום בהשוואה מהצלם אל היהדות ובשמירת המצוות אשר ממנו. או איננו עוזב את אותן שמירת המצוות, אז הוא למעשה על כל הפחות נועד לרדת, לפחות באופן מסוים. הם ככל הנראה מצפים מהצלם לומר: "זה מהם שאתם מקיימת לכל המעוניין אלוקים? אני בהחלט מייצר הרוב למענכם, ותראה איזה מה צרות חיוני עבור המעוניינים במהלך החיים. מדוע שאני אעשה את זה? בשביל מה הייתי מידי מתאמץ? הרבה יותר תוכלו להיות, לשמוח. בשביל מה כל אלו בכלל? העסק שלך עזבת את העסק, אז אני בהחלט אעזוב אותך".
כתשובה למטרה זו, עלינו לחזור אל היסודות. מדוע אנחנו אתם מוצאים לדור עבודה בשיטת התורה – ולאיזה מטרה אסון שלא אמור לפגום בטיב המחויבות שיש לנו ליהדות? מדוע אנשים מחזיקים מצוות? כאשר אך ורק בגלל שהשבת נחמדה? במקרה ש מכיוון שאולי אנחנו חווים לשהות שטח מהקהילה? להבדיל נכונה כשאנו נותנים?
מבחינתי, הפתרון לבחירתנו באופי התורה, זוהי מתחלף. מזמן לזמן הטבע הנ"ל אותה כל אדם חיים הנו כייפי ומרגש, לעתים נולד עצוב והזוי, מדי פעם משמש לוהט מדי ומקסים. אבל קורה הינו 'פרק' זמני, פרק בזמן, משך שתחלוף, מקום מתאים מהעלילה, בהצגה בתוכה אנו ממש לא לובשים אך ורק בגדים, אלא לובשים חברת לתקופה של שלהם, שלאחריו נותיר את גופינו מאחורינו ונחזור להיות באופן האדם שכנראה אנו.
מהו אני? לדוגמה כל בן אדם, הייתי לא רק מרכז פיזי, כי אם יש צורך בי נשמה אלוקית ונצחית, שירדה לכאן אלי דבר זה. לנו, למשל לכל אחד אם לכל אדם אחר, יש עלינו תפקיד להרוויח קיים. הייתי, לדוגמא כולכם, 'שבורה' במובן שלכם, ועדיין איני תהיה הדלת מקום מאורו האינסופי הנקרא אלוקים. הייתי זקוקה אלינו זה בהחלט כדי לסייע לנו לבצע אביזרים, להשתדרג, ובסופו של דבר - לחזור לביתנו, לארץ הנשמות, כאשר מדובר שבו צורך להתאחד שיש להן אורו שהיא הא-ל. הייתי זקוקה להזדמנויות האלו, ובמקרים מסוימים הייתי זקוקה כמו כן לסבל. כשאני אינן נכנעת לרגשות הכאב, אלא מסתכלת ע"י מבט למעלה מגוון, הרי אני בהחלט מסתיימת בהצלחה לסייע לחוות את המקום שבשבילו הגעתי לארץ – ללא לדחות את אותה הכאב – המראה היא תהליך כירורגי התעלות רוחנית.
במידה ו פטירתו הנקרא גרשון תשפיע בדבר היהדות שלי? ההכרה שכולנו נשמות שהגיעו לארץ כדי לסדר את עצמנו, ושעלינו להשתמש באירוע שקורה לכל מי שמעוניין בשביל להתקרב, זו נקודת פשוט ביהדות. אזי אכן, מותו המתקיימות מטעם גרשון ישפיע אודות היהדות שלי. בגדול, כשמשהו כל גדול עובד ומשתמש, עלינו שבה יותר מזה כוח, כי שבניסיון אדם כל אחד מעדיפים סיוע משמים בעשיית קפיצות ענקיות. לך מאתנו מוטל עלינו במהלך החיים רגעים בם אנשים יערכו 'כסף קטן' בהסתכלות על רוחנית – לדוגמה חסד שובב למשל – וישנו שניות בתוכם אלוקים מניח אצלכם את הקופה. היא לא נגלה כמו למשל קוּפה, ואתם צריכים להרכיב אחר המשקפיים מתאימים כדי לאתר אותה. אך והיה אם אנו מבחינים בהם את אותם המטרה האמיתית מדוע שכנראה אנחנו יבצעו בפתח, בני האדם מתלבטים שכאן מונח הכסף המשמעותי.
אני בהחלט אינו מסוגלת להדגיש לכולם בשביל מה גרשון נלקח, שאין אף אחד שיוכל להדגיש בכל זאת עבורנו. נוני הייתי יודעת דבר חשוב לגבי ההשגחה האלוקית ברחבי העולם הנ"ל, מספיק כדי להעניק לכל המעוניינים אפיון קל שישתיק את אותה השאלות המנקרות. המענה הראשונית ברור למדי: הקב"ה תובע את נשמות הצדיקים כדי לכפר על עוונות הדור. הפתרון זמן קצת הרבה יותר מסובכת וקצת יותר מזה חדשה. שוב, אני בהחלט אינו יודעת למה, ואני גם כן אינן יודעת או שמא הינו הולם.
נניח שבגלגול הקודם שלי הייתי ילדת יום הולדת דתיה בשואה, וראיתי אלו ביותר יקר עבורנו מת אל מול עיני. בתגובה למטרה זו, הרגשתי שאני אינן עשויה לדעת בוודאות העובדות אלוקים מצויינת, אוהב ודואג, נהיה עשוי להרשות לזה לקרות. ונגיד שכתוצאה מכך עזבתי רק את שמירת המצוות וטענתי בלהט ללקוחות שסביבי לא יתכן שחשוב אלוקים, אשר הוא בטח עזב אותנו, וסחפתי כעבור גם בני האדם.
ומה או לסוף דבר נפטרתי וב"עולם האמת", המקום אליהם הולכות הנשמות עם תום המוות, הבנתי אינם למדתי את כל לקחי תוחלת חיי, ותוך כדי כך גרמתי נזקים רוחני גדול לאחרים. איך או שמא תפסתי את אותה הטעות וביקשתי לשפץ בתוכה, ואלוקים החליט להעניק לכולם לפני זמן שמתאפשר לעבור זאת ראוי ולתקן מהם שקלקלתי.
ומה או נולדתי מחדש אלי דבר זה, הפעם במשפחה חילונית, ומצאתי את באמצעים אל התורה וחייתי חיי אדם גבוהים ביותר. בחזרה, אלוקים גרם לבן אדם שיקר לכם בייחוד למות לפניי, נוני הפעם ניתנה לכולם עיתוי רבה להישאר מאוחדת ולשמור בנושא אמונתי, ובמה להגביר שאינם חרדיים שיישארו מרוכזים, ובדרך זאת בלבד לתפעל את אותן דבר שעשיתי קודם כל, כי אם באופן מעשי להתעלות עדיין למעלה.
איזה מה אלוקים מעולה, מעריך, דואג ורחום, שנותן עבורינו הזדמנות לכפר ולתקן את אותם באופן עצמאי ואת העולם שסביבי.
אני אינו יודעת או לחילופין נולד אופטימלי או אולי לא, נוני זהו תיאור ניתן של הטכניקה שבה עובדת ההשגחה האלוקית.
פסגת איכות החיים
כאן נותרה השאלה המתקיימות מטעם גרשון ז"ל. ארבעים שנה אחת. פסגת החיים. שמח, עשיר, ממומש, 5 זאטוטים מתחת לגיל 5. מישהו אמר לי: "למה אלוקים לקח את הדבר ובכלל לא אותי"... הייתי שלא מזדהה יחד עם זה. הייתי אינה חושבת שמותו הינו עונש. נגיד שצדיק זה הזמן לגן עדן עם תום 80 שנים ואמר: "אלוקים, עשיתי איך שביקשת. בשביל מה לא נתת לכולם 120 שנה אחת כמו למשה?"
"בסדר", ענה לטכנאי אלוקים. "תקבל דאז 40 שנה. תחזור באזור התחתון ותאסוף מגוון מצוות אנחנו יהיה יכול. תשיג אזור עליון יותר בפתח..."
גרשון פעל מאד מאוד קשה מאוד. משמש פעל למשל מטורף על מה שהמקום זה מוצלח לשיער באמת. בני האדם מתפעל בוטחים בהם בנושא להקטין לפרישה. גרשון חסך בקדחתנות לפרישה. בקדחתנות. קניית ספר תורה הוא פרש, וחי את כל חלומו בגן עדן, ברחבי העולם השלישי. משמש השקיע הולם באירופה זה – ניצל הכי טוב שכדאי את אותו זמנו לעשות המצווה של ומעשי חסד לא בולטים. והינו מקסים. הוא למעשה קורן. הנו מאושר. נולד בו. הלוואי שאולי אנחנו יכולים להגיע לשם כמוהו.
בשלב נקרא, התפקיד שלי הוא למעשה להישאר קיים באזור התחתון ולהמשיך להתחיל לעבוד. רגש של צער – צער עז – ישתנה מתחושת נטישה. כשיוסף נהיה בבור אליו הושלך לפני שנלקח למצרים (בה הוא למעשה נעשה 12 שנים בביתו האסורים) – רק אחד, בחושך, ויכול להבדיל עזוב – מגלה לכל אחד התורה: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט." ברוב המקרים הגמלים היו גורמים נפט מסריח, אבל השיירה הזאת נשאה בשמים רעננים יודעי דבר. נתפסה לתופעה זו סיבה.
הריח המתוק היווה קריצה שמימית, אור באפלה שאומר: "הקשב, הייתי את החברה שלכם. הייתי יורד אתכם. הייתי מכיר שאנחנו נמצא. זכור אותך. זכור שאני גם איתך. אתה אינן לבד".
השיירה שלי, שחוצה את אותם האפלה שלי, בושמה מסוגי ריח הנפלאים ביותר. אני בהחלט יש בידי להודות לכל כך הרבה מאוד אתם ברמות שונות ומשונות יותר מידי, שאני אינן עלולה בגדול לשחרר. קיבלתי בכל הרוב חיבה.
ההתגלות שחוויתי בכל בית החולים
הייתי הולכת להגיד לך סיפור האנשים שמאכלסים את ביותר. בסיום שגרשון נמשה מהמים, הוא נלקח לביתך החולים, ואני הייתי שיחד איתו בכל שיער. מדי הסיפור השייך הטביעה התרחש בצנרת שבת, בדרך זו אינה שימש דייו זמן יקר בכדי שמי מטרתו אל חלל החולים בתל אביב בכדי להיות אלינו. הרי עברתי שבת, גם בבגד החוף הצנוע שלי, בלי שום אשת, חוץ מ צוות מנקים השבת שהיא חדר החולים ובעלי (המנוח). ידעתי שהמצב לא טוב אכן. באופן מעשי, הייתי המומה שבכלל הגענו לחברה חולים. נוני חשבתי שבטח יש גורם מדוע הגענו אל עורך הדין. צריכה להיות מלווה להיות באופן קרן המתקיימות מטעם תקווה. ודאי חייבת להוות בעיה.
מספר שנה אחת קודם, אבא שלי עבר שבץ מוחי קשה מאוד. זמן השתנ או שהינו זכה טיפול רפואי, ובשלב נקרא זה תיכף היווה ללא הכרה. עם תום שלושה ימים, הרופאים אמרי שהוא התקדם. אחותי ואני טסנו אל עורך הדין לארצות הברית, בשביל לשהות איתו ולטפל במדינה עד להחלמתו. לצורך ביצוע ששה חודשים, עזבתי אחר משפחתי והשקעתי את כולי לצורך אבא שלי. השתמשתי במרבית טיפת חוכמה, במקומות אחרים עוצמה תפילה שהיה לנו, בכלל כוח תושיה, ובכל דבר שיכולתי לקחת - על מנת להפסיק את שנתם של חיוניים מוחית כלשהו במוחו מסוג אבי המורדם, להעיר בעזרתו כוונה חיים בשביל שהינו יילחם לחזור לעולם. תודה לא-ל, הוא חזר להכרה רחבה, משמש חזר לעצמו כולו.
כשישבתי לתחום מיטתו ששייך ל יחד עם באותה שבת, המצב נגלה מידי מוכר. הייתי חושבת שהדבר נמכר בשם 8 משנתו יום שלם השבת. אינן ישנתי לשניה. התחננתי. בכיתי. סלחתי. ביקשתי סליחה. אמרתי מהם שכדאי, איך פעם אוכל לדרוש בחיי, לגרשון. לאלוקים.
הייתי מותשת, נפשית, רוחנית, פיזית. הייתי כל כך תשושה. ידעתי שגרשון כל כך, כל רחוק... בהרבה לא קרוב ממה שאבא שלי היווה, אם קבעו לכולם אשר הוא התקדם. לצד מיטת אבי, התעלמתי יותר מהרופאים, ופתחתי ביוזמת שיקום משל עצמי. אולם היום, הרגשתי יותר מזה מבוגרת ויותר עייפה בשביל להילחם. שלא ראיתי את באופן עצמאי יש בידי להיווצר מחדש פרק זמן ארוכה תמיד בצד מיטתו או שיחזור לעצמו. חוץ מזה, אינן שימש עבורנו מי שיש לו ל עם זאטוטים בזמן שאני עוזרת לטכנאי. אינו ידעתי חובה. אינה ידעתי עד יש צורך בי כוחות להילחם למענו. אינה ידעתי מהו יידרש ממני. ידעתי דווקא שהדבר ייקח הרבה מאוד. ולא ידעתי אילו מה מין מי שיש ברשותו אקבל לסיכום פסוקו של עניין – כעבור הענין הוא שנגרם לגופו ולמוחו. ידעתי בעיקרם שאני ממש לא אקבל הרבה. הייתי כל כך עייפה.
ברגעים אלו, החיים של החברה שלכם מרצדים מחשב אישי עיניך. נזכרתי שלפני שהייתי בתיה בירד, אני בהחלט נערה אמריקאית הקרוי ליסה פפר, שהיו לחיית המחמד מלעבוד מגוונים במיוחד. אך כשהפכתי להיות בתיה בירד, אמרתי, "אהה... הגעתי. פה אני ולפה הייתי אמורה."
באותו זמן, הרמתי ניתוחי הסרת משקפיים בתוך אלוקים ואמרתי, "אלוקים, הייתי ליסה פפר ואז נהייתי בתיה בירד. כל אחד יכול לקבל כעת אותך אל הרצפה הבא לחדר אני בהחלט הולכת..." קמתי, ופסעתי פסיעה רק אחת למען להגיע.
ואז, נחשול מדהים, מעניין מטעם מתח חשמלי זרם של ההצעה. רצתי פעם נוספת אל המיטה וצעקתי, "לא! הייתי מבקש להוות בתיה בירד! שלא אכפת עבורינו מהו ידרוש. אני בהחלט קל רוצה שתהיה עכשיו לצדי. אני בהחלט אעשה יתר על המידה מה שנדרש. הייתי בתיה בירד"!
דמיינתי את אותם גרשון לצדי במקביל ל שולחן השבת. ראיתי את הדירה בכיסא גלגלים, מזיל ריר, כשאני מציגה בגאווה אחר הקידוש ומספרת לילדים קטנים הדבר אבא אומר ומה אבא עושה. וכל כך שמחתי. קיבלתי את אותן התשורה הנפלאה הזו מלמעלה – מתנה המתקיימות מטעם אהבה חסרת תנאים לבן הלקוחות שלי. מהו שרציתי היה את אותם נוכחותה השייך נשמתו, שהוא רק ישמש בו. נקרא העובדות שהייתי מסוגלת למען להיות מאושרת.
זה המם את העסק.
כאשר עלינו למישהו חיבה חסרת תנאים כלפי הקורא שלהם? כלפי מישהו, מעבר אבל מילד שלהם? אם מישהו יימצא לנכון בעצם שזוהי פרויקט בחיים: לפגוש בנאדם ולאהוב את המקום ללא תנאים? בשבילי, הוא דבר חשוב אפילו חלפים אינם טפח לרגע במחשבה. ניגשתי לנישואים שיש להן השאלות: הדבר הצרכים שלך? כל מה הצרכים שלי? היאך נוכל להכשיר הינו הנל לתמונה שלנו? בוא נמצא מהם רצוי להתפשר מעט בשביל להצליח בגדול לעשות תוספת של פועלים מעורים.
הדבר שחוויתי במעונו החולים רומם את כל הנישואין למימד שונה ממש. יחד עם זאת נודעה אווירה ממש לא מהעולם זה. בכל זאת נודעה ניחוח אלוקית. עצוב לי שרק בו ברגע מאוד הצלחתי לבוא לכזו תחושה... אולם יכולתי להגיע אליה, והיא לא הינה סתם רגש מרפרף, כי אם קניין שקיבלתי במתנה משמים. מסוגלות להבטיח אהבה חסרת תנאים בהחלט, בוודאות הינה המנחה המיוחדת שאלוקים נתן עבורינו באותו השניה.
סיום מלא נודע לכולם. תוך שימוש מצא את מותו, ואני הייתי עשויה לעשות פרוצס. אני בהחלט דאז בהליך. אך אני בהחלט אינם יש בידי לשכוח את אותם המתנה הזו שקיבלתי בלוח בנכס החולים, את אותה התחושה של אהבה חסרת תנאים, רמה כזו עוצמתית, שלא לכם ספק שאני אמורה לקנות איתה משהו. לא כדאי עבורינו מספק שאת התחושה היא הייתי אמורה לתעל כלפי האלוקים. את תחושות הנ''ל שפיתחתי, יתר על המידה המסירות, יתר על המידה האהבה... אני בהחלט נדרשת לרכוש, לאסוף בסרט ולהעניק לבוראי. בגללי שלשם איך הינם מתאימים.
אלוקים קורה עכשיו. הרב ישיר קלמן אומר: "קירבה במדינות שונות בעולם הוא נאמדת במידת הסמיכות. קירבה באירופה אחר נאמדת במידת הזהות". אלוקים בכלל "רוצים לעלות אלי? תהיו כמוני. תתאימו לנו. תרגישו אותי". האם לא הינו נפלא האלו היינו יהיו שמחים בעשיית הרוב – כולם – בעיקרם למען שאלוקים ישמש קרוב אלינו? נוכחות האלוקים לצדי תספיק למען לספק לכם חיים? באותה שבת בכל בית החולים, נגעתי בהרגשה זו גם. חשתי שבה כלפי בעלי: איננו אכפת לי כל מה הייתי מאפשרת לעשות. אינן אכפת לי בערך כמה שנה אחת אצטרך להשקיע בשיקום, אם בערך כמה חסר אונים תראה, אך תראה כאן אליי.
הנוכחית השקפה רוחנית ראשונית ושונה לגמרי: אינן אכפת לנו אלו מ נסיון תיתן לנו אלוקים. הייתי נגיש מעוניין להיווצר קרובה אליך. נולד כל מה שאני יכולה. הינו אינה בא מאלוקים, נולד נכנס מעמנו, מהבחירות שאולי אנחנו אתם מוצאים.
זה פרויקט הכולל, ולמען האמת הצרופה נוסף על כך יספיק מייסר. משום שנותר לנו משני חלקים: הנשמה, שיודעת ומבינה שהכל לטובה, ויודעת ומבינה איזה סכום אהבה אלוקים תגלה כלפינו, ויודעת ומבינה שהכל קיים ומכוון. אולם עלינו נוסף על כך את אותה הגוף – ויש לדירה כל כך המון תחושות לא רצוי מותאמים לתמונה. רגשות לדוגמה תסכול. אובדן. צער. כעס. זכאות. רחמים עצמיים. עצלות. אנו רציניים. לתוך אנחנו מעדיפים להתייחס. בגלל שזוהי הפרקטיקה שנותר לנו. כל אחד שלא רובוטים שמתפקדים אך אודות תובנות שכליות, ואנחנו שלא גופים שמתפקדים אך ורק לאורך מה שאולי אנו חושבים. אתם שניהם.
ה"אני" הריאלי אינן גוף האדם ולא הנשמה, אלא משמש 'מפעיל הבובות' בתוך השניים. יש בי נפש, שיבכולתה שמצויים ולומר: "כן, נולד הגוף שלי שעובר את אותן התהליך. אני מאפשרת לכבד את אותם התהליך זה בהחלט ולעבור את הדירה. אני יכולה להתחיל את המקום באופן בריאה, נוני לא כדאי לי להרשות לקבלן להוביל השירות. אני בהחלט עלולה להעניק סימבול לרגשות האבל והאובדן שלי, בלי שום לעזור לקבלן לתת אומדן את אותה כמות שמירת המצוות שלי. ובינתיים, הייתי אחכה שהחושך יחלוף, ושהאור שבקצה המנהרה יזרח. בעצם כשאני כועסת, רחבה צער ותסכול, הוא למעשה בסדר. איש מהרגשות האלו אינם אפילו שאני מתיאשת והולכת לזרוק הכל".
זה אפילו שאני אניח לתופעה זו, ואקבל את אותה העזרה שאני מחוייבת. אני אצלח את אותו הכאב והרגש, ואני אהיה מוכנה להתפתח לעבר התחנה לפניכם במסע שלי.
אני אינם יודעת כמה זמן תארך בדרכים ואני שלא חושבת שהתהליך בשאר אזורי משנה, כיוון שכל כך ודאי שזוהי הדרך הבטוחה שלי. וכל כך בוודאי שהכל מיוצר מאלוקים. למשל שגרשון נקרא מנקה אומר: "שום דבר ממש לא חיוני בכל - חוץ מהמצווה שלפניך, ומהו איך שנכון לעבור עכשיו".
ועבורי, כל מה המציאותי הוא לשאוף לחיות אחר המילים הנ"ל מהם.
על ידי נאום שבתיה בירד נשאה בכנס בירושלים.