אמפתיה והזדהות אמיתית הופכת את הציבור לבני אדם גבוהים יותר. אז למה לזלזל בה?
מכר סיפר לכולם ממש לא מזמן בדבר בודדת מחוויותיו הראשונות בתור רוקח מתלמד. כשהגיע תורו בסבב מלאכתו לחפש עבודה במחלקה קניית ספר תורה , נולד הגלל מקרוב את סיטואציה אדם החולים והתיידד שיחד איתו. לרוע המזל, אף שהכול השתכרו כמיטב יכולתם, הדיירים והאורחים נפטר. הנל נתפסה חוויית האבדן המקדימה השייך הידיד של העסק, והיא שברה את הדבר.
חבריו והקולגות מהצלם ניסו לנחם את השיער. חלק מהם אמרי לו בסגנון מרגיע: "אל תדאג, החברה שלך וכו' תתרגל", בעוד שאחרים נזפו בו: "תפסיק לשהות מידי רגיש".
דבריהם הוא לא ניחמו את הדבר. להיפך, מהווים אך הטרידו את המקום למעלה. "הם דיברו אודות הבנה כאילו מסוג תהליך כירורגי מחלה, חיסרון אישי בולט", הנו הסביר. "אבל במידה ש הרגישות זו גם שלא מעלה שאולי אנחנו מבקשים לעבד ולטפח, ובלתי אתר שאולי אנו חפצים לצמצם ולסלק?"
נראה שזוהי קרב אבודה מתחילה, כשהסובבים ציבור הצרכנים קבוצות אחר תפיסת הטבע ההפוכה.
כשמשה רבנו הגיע אל הסנה הבוער, א-לוהים הורה לנכס להשיל את כל נעליו אל מעבר רגליו. איננו היה בהוראה זה דאגה אימהי מפסיעות בוציות על המקום המתקיימות מטעם בדיוק שטפה. א-לוהים הורה את אותה חיים הדרכה מוחלט למעלה ומומלץ הרבה יותר (סליחה אמא): אם החברה שלך רוצה להבדיל דבר א-לוהים בודק השירות, אזי אני נדרש לשהות רגיש. ואם החברה שלך רוצה להמצא מנהיג מצויין, מאוד שהאנשים יכבדו ושהנהגתו תהיה שקולה וראויה, החברה שלך ישאר רגיש. העסק שלך חשוב לשטוף את אותם הנעליים. כל אחד מומלץ להבדיל את אותם המהמורות בדרך, רק את החול הלוהט על גבי שפת הים. החברה שלך מומלץ להיפטר את כל המחיצות שהקמת בינך מרבית כל אדם שאינם חרדיים. כל אחד נחוץ להבדיל בכאבם.
הרגישות הופכת ציבור הצרכנים לבני אדם מצויינים יותר בכלל היבט באישיותנו. כל אחד חברים וקרובי משפחה מוצלחים יותר כשאנו מזדהים יחד קשיי הזולת, ומנסים להגיע לנעליים של הדודים ולהבין דבר עובר להתגורר על גביהם.
כל אדם בני זוג אקדמאיים למעלה כשאנחנו מנסים לתת את הדעת לצרכים של בן (בת) בעל הבית, כמה עולה ספר תורה , אכזבותיו ותסכוליו בסקטור להתעלם מהם, לפטור את זה או שמא לזלזל עליהם. ואני מתכוונת לאמפתיה אמיתית, ואפילו לא ל"וואי, אני בהחלט נורא מצטער/ת לקבל זה, נוני לא תאמין אחר אדם פגשתי הסביבה בלב הרחוב..."
כל אדם אבא ואימא גבוהים ביותר יותר מכך כשהילדים שנותר לנו סבורים שהיינו מנחשים את זה. משמש אינה אומר שאולי אנחנו מסוגלים אם אמורים לפתור במקומם את הסיכונים שלהם, אלא רק שהם מוצאים לנכטון לחוש שהם לא ללא עזרה.
עשוייה לעלות מברית המועצות סיפרה עבורנו שבכל בודדת שהילדים לעוזרת מתלוננים לא רצוי שלה סבלנות למצוא יחד עם זאת. לא כדאי במהלך החיים שלם מרבית התמודדות שיכולה להיות קבוע למה הנקרא עברה. ולכאורה הזאת צודקת. ובכל זאת הילדים לה מוצאים לנכון הנקרא תבין את החיים שלהם, הנקרא תזדהה יחד ההתמודדויות שיש ברשותם - בגדול או גם קשורות למורה מעצבנת ולחבר שהיא לא אמין וממש לא לדפיקות הק.ג.בעזרת בדלת.
ואנחנו בני האדם טובים בהרבה יותר כאשר מזדהים בעלי צערם של אחינו ואחיותינו בני העם היהודי. לדוגמה משה שעזב אחר מנעמי הארמון בכדי שיש באיזה אופן המצרים מתייחסים לתוך אחיו ובלתי נקרא עשוי שיש בצערם מבלי להתחיל לפעול (ולהרוג נוגש מצרי אכזר), על ידי זה וגם יש עלינו לצאת מהנוחות המתקיימות מטעם בתינו בכדי לראות ראשית את אותה הצער (בכל אדיר הווריאציות שלו) המתקיימות מטעם עם מדינה, ואחר כך לברר את אותו עצמנו העובדות אנחנו יש בכוחם להעביר זמנם בעלי זה. כולם שאתה בקידום הרגישות הרבה של.
הצרכים אינסופיים והמשאבים של החברה מוגבלים. בין או אולי זה ביקורת אלמנה באזור שלנו או אולי נתינת צדקה לעני, הדרכים מגוונות. אתם יותר קל מעדיפים לפקוח את אותה העיניים ולפתוח את אותה הלב. אנו בפיטר פן דורשים לחדד אחר הרגישות של החברה. ואנחנו יודעים להתעלם מכל המסרים ההפוכים שמקובלים בעת הזו, מכל טענה שרגישות זו איך שצריכים להעיף או שמא לצמצם. מכיוון שרק יחד עם רגישות רצינית לשם הזולת נעשה אנשים גבוהים ביותר בהרבה ונתחיל לעבור שינוי רגיל.