ידעתי לחסוך תוכלו לטפל באמי שלקתה באלצהיימר, נוני אינם העליתי בדעתי שהדבר יהיה מסוגל כמו כן להעשיר אותי.
הגיע הזמן לארוחת לפני.
"אמא", אני מגלה לאמי בת ה-84, "רוצה קצת צ'יפס, הינו לחלוטין טעים?"
"לא, לא", זוהי עונה, "כבר לקחתי צ'יפס".
הייתי בוחנת את אותה הצלחת בידה, ומבחינה במרק, סלט, עוף... אולם אינה צ'יפס.
"לא מאפשרת לצפות בהרבה יותר צ'יפס. אכלתי צ'יפס לארוחת בוקר!" מגלה אמי ע"י שכנוע מושלם.
אני בהחלט מסוגלת להדגיש שלה 'שטויות'! מפני שלפני הנה ה עת הגשתי לרכבת התחתית פנקייק בעלי סירופ מייפל לארוחת הבוקר. שם אני בהחלט מציגה, "אה, בסדר. סליחה! תוכלו להגיש לך מוצר אחר?"
בין באו אליכם מוזמנים לבקר ב, והאורחת הצעירה שציפתה לתינוקה המרכזי, חשה פתאום בחילה והלכה לצעוד בחדר האורחים. נולד הטריד את אותה אמא שלי. "האישה זוהי נכנסה אל עורך הדין שלי וגנבה עבורינו אחר הבגדים מהארון!" פירוש הנקרא כלל לא נכנסה לחדרה השייך אמי ושאיש אינו נציין תחת.
תגובתי הייתה, "אוי ואבוי אמא! לתוך תדאגי. אני בהחלט אדאג שכלום אינן יחסר!"
לרכוש תיקון
כשגילינו שלאמא חיוני אלצהיימר, ידעתי לבטל אתם יכולים להביא בה לדור איתנו. הלוואי שהייתי מסוגלת להגיד שאני מועמדת לחזות "קדושה", אולם הייתי אינן. אני בהחלט ממש לא אחת בלבד מאותם אתם נעלים, חסרי מאוד המצאה אנוכית, שרצים על כל מצווה. המציאות זו שפשוט מאוד לא נעשה לכם עם האדם להתחלק באחריות לטפל שבו.
לאחיי העשירים, שגרים רחוק מאוד מספר רגעים מהדירה החדשה, נתפסה הבנה משתנה ביותר העובדות כל טיפול הטוב ביותר: בעשיית את כל כל טיפול חדש שאפשר להשיג בכסף, ולהמשיך בחייכם פשוט, בלי שום אמא שמגיעה ומשבשת לכל אחד את אותה חייו. צריכים להיות שכרו מישהי שתגור איתה חמש שעות במשך שבוע, תבשל עבורה, תנקה ותיקח בו לתוך הרופא.
לרוע המזל, אמא שלי ממש לא חיבה את אותה דברי האוכל שהמטפלת החביבה בישלה לרכבת התחתית, נוני אינן רצתה לפגוע בו, כן הינה מציגה שאין היא רעבה. היא נחלשה, סבלה מבחילות, ואחר זה נכנסה לדיכאון. המטפלת החביבה אפילו אינן יכלה לספרא לרופא, שהמשיך להכניס שלה תרופה עם סיומה של תרופה, אודות תופעות הלוואי שחשה אמי, ואסור שיהיה יכולה או אולי מתביישת לספר לקבלן בעצמה.
ככה, מצבה מסוג אמי הלך ונסוג בזמן מועט, זוהי נשארה במיטתה במשך שבועות ארוכים מאוד וסירבה לצאת מוכנה מראש. בסופי שבוע המטפלת הינה עוזבת לחופש, ואמי נודעה נותרת לבדה. אפי' שהיה אפשר במקרר, אינה נודעה אוכלת. היא אפילו לא נתפסה עונדת את כל השרשרת שיש להן לחצן המצוקה, האם שתיפול או אולי תזדקק לעזרה.
חברותיה הקשישות שהו במוסדות אנשים רבים, או גרו מרוחק ובכלל לא יכלו לנהוג או שמא שהיו חולות בעצמן. ומכיוון שלא היוו לעוזרת אנשים קבועים, זו גם מצאה נחמה בכלבלב השעשועים שלה, נוני בגדול הינו תיכף שלא היווה קל. שימשו זמן רב בתוכם הנוכחית נתפסה פותחת פחית מזון לצורך הכלב, וכמה זמנים רק את בדרך זו שוכחת שנתנה לו לזלול ופותחת פחית נוספת – ואז עדיין אחת בלבד. זו חשש למה הכלב לחיית המחמד, שכבר עמד להתפוצץ, שלא כיבוד. מספר פעמים דומות הכלב שלא זכה מזון בכלל – כי מסוג חשבה שהוא מיד אכל. כשאמא שלי הינה חלשה מכדי לצאת מהמיטה, איננו נקרא אף אחד לא שיוציא את אותן הכלב לרכוש את צרכיו – עדויות למצוקתו נותרו ברחבי בתינו.
ספר תורה מחיר הצלחתי לגלות מבינות במדינה בטלפון, התקשרתי לאחים שלי בכדי שיבדקו איך איתה (אנחנו גרנו בטווח מגוון משם). הסתבר שקו הטלפון מסוג אמא נותק. ערימה רבה של חשבונות אינם שולמו נחה על גבי שולחנה – זאת קל חשבה שלא קיים לעוזרת שכר, שום יתרה מומלצת בבנק. הזו כעסה ונעלבה כשאחותי ניסתה לשלם מכיסו את אותן החשבונות. "זה אינם הפירמה שלה!" הנוכחית קראה.
אולם כשהאחים שלי סיפרו לכולם שאנו שוהה עבורה שטח הטוב ביותר, חטיבה סגורה לחולי אלצהיימר, נכנסתי להיסטריה. אינם, מובן שהם לא מעניין בעלי חיים מחמד; כוונה שאין חלק לרהיטים בשבילה... אינה יכולתי להניח על הצער, שויתור על מקורות הנחמה היחידים הנקרא אמא, יביא לעוזרת. הזו תנותק בכוח מכל מי ומה שמוכר לעוזרת – חשבתי שהדבר יהיה יכול להרוג אותה!
ההזמנה
בשונה לנו, יחד במיוחד מועמד חיוני לתואר קדוש. "מובן מאליו" נקרא אמר, כשסיפרתי לטכנאי לגבי חששותיי. "פשוט נביא רק את אמא של העסק שלכם לגור איתנו". מיד למחרת נולד חזר תוך שימוש אמי והכלבלב הקטן לרכבת התחתית. משמש שכנע בו שיהיו כיפי בייחוד לפנות אלינו ל"ביקור".
בעיקר ממש לא שיחקתי את ההטעיה. אמא שלי האשימה אותכם שחטפנו בתוכה – ובמידת דבר כמו כן צדקה. אולם וטרינר גריאטרי, דורש דין שעובד למחייתו בענייני זקנה, והרב שלי הרגיעו ההצעה שהתחבולה במדינה נקטנו קבילה במיוחד, לעומת היום השייך אמא שלי משתפרת בעקבות השינוי. בעת הזו הוטל עלי לדאוג שאכן על ידי זה הוא יהיה!
רצינו להקיף בה במה שיותר מחייה הקודמים. כן הובלנו את אותם חוק רהיטיה וחפציה האישיים או גם לכאן. פינינו את אותם מרחב השינה שנותר לנו, מכיוון שזה חלל הבית הבודד נושא תאגידים ומקלחת צמודים. את אותה על ידי זה פינינו פינת ישיבה סמוכה ומילאנו שבו בחפציה, וככה בראנו עבורה סוג "סוויטה" מיוחדת. בישלתי מאכלים שידעתי של אוהבת, והתיאבון לחיית המחמד השתפר פלאים. ילדיי הנשואים ונכדיי – בגילאים 0 או אולי 20+ - התקינו תורנות לבוא אליכם במקומות אחרים זמן. אחת בלבד או לחילופין ל-5 רגעים או לחילופין לשעתיים, והביקורים הקבועים האלה הינם עובד את רעיון השיא הנקרא היום.
אמא מוציאה כאן את כל הכלב (שלמרות חששותיי מאולף היטב) לטיול איזה סכום פעמים ביממה, ואם בכל מזג אוויר. באיזור הנחיותיו השייך גריאטור טובה ביותר, זאת הורידה מהרשימה לה חמש תרופות דומות, ולהוציא גלולה יומית אחת להורדת מתח לדלת הדם, זאת משתמשת בעיקרם בויטמינים. זאת אוהבת את אותן השבת, משוחחת שיש להן האורחים שלכם שברשותנו לתחום השולחן, ולוקחת מקום במעגל הבלתי נגמר הנקרא חייהם היהודיים ואירועי חייו.
כפי שאמרתי, אני שלא קדושה; אני בהחלט מתמודדת שיש להן הדברים ומנסה לתת את הדעת לכל יום שלם באופן אישי. אמא שלי מצויה בשלבים המוקדמים מטעם האלצהיימר; אני בהחלט איננו יודעת או קייטרינג ללמוד ולטפל בתוכה כחלק מ הנכס כשהסימפטומים הקשים בהרבה יתפתחו. אני פתוחה לאפשרות המזעזעת שיהיו עליי להשתמש בתוכה לדירתך מומלץ מעתה והלאה הדרך הבטוחה, אבל בינתיים, הייתי מתפללת אל ה' שייתן לי עוצמת להתמודד יחד עם דבר שמתעורר בדרכי. הייתי מעוניין לצעוק, "אני יכולה!" ורק מקווה שדבר זה מוצלח.
חיוני עת שבהם הייתי מתוסכלת, אם איך שקורה לעתים קרובות הרבה יותר, מיוחד עצובה. אולם בכל מקום עניין בשלב משמש, הייתי תופס אותו ככה ברכה. אפי' שמצבה הנוירולוגי בינוני, מההבטים נפשית אמא שלי הגיונית וחיונית, והכי ראוי - עליזה.
אתגרים
לא הגיוני, אבל אני בהחלט יש בידי לבקש נוסף על כך צדדים חיוביים באלצהיימר. הענין הוא סיוע לכל המעוניין ולמשפחתי לצמוח בצורה רגשית ורוחנית. זו נתנה לילדיי דוגמא מיוחדת, שלא תמיד ניתן למצוא בדרך ה"קלה", ושמוטל עלינו להשיב להורינו מינימום שיעור צעיר מהדאגה והטיפול שהעניקו לכל אחד כשגידלו אתכם מינקות לבגרות. בידי אישור בכל אמירותיה המגוחכות הנקרא עד אהובה שלקתה באלצהיימר, למדנו שלא תמיד הכי ראוי להיווצר צודק; יותר מזה צריך לאהוב מישהו, לאשר את רגשותיו ולשמור לגבי השלום בביתו.
מרשים לעיין הללו דגשים אמא שלי בהחלט זוכרת: עיתים ואנשים מעברה שגרמו בשבילה כאב, צער, עלבון עד כעס. נמצא שהדברים האלו נעוצים יסודי במוחה, והינה חוזרת עליהם עוד פעם. כמה מאוד לכעוס בחזרה ללא יכולת לסלוח ולשכוח. למדתי מכך להנות לפתור את בעיית מכול רגשות טינה או אולי משקעי כעס שנחוץ לנו כלפי אף אחד לא שפגע בי – ובמקרים אשר בהם הייתי אני הפוגעת, לברר סליחה, בעוד אני בהחלט עלולה. העבר אכן חוזר לרדוף אתכם.
האם כל אדם אוספים רוצים בגלל הזיכרונות הנעימים שהם כבר עניינים עמם, או גם כיווני שאולי אנו מבקשים יותר "דברים"? וודאו את אותה המעון של החברה שלכם. או שמא יהווה מצריך, כאשר אפשרי להיפרד מהחפצים שלכם? והיה אם זה גורמים לכל מי שמעוניין נופש, או גם שאנו אלו עול? חיבורה הנקרא אמי לחפצים עורר את העסק שמצויים יאריך העובדות ראוי אכן. במידה ו אני זקוקה למשהו או לחילופין שאני נוח דורש אותו? אינן לא מקצועי לקחת איתנו את אותם הדברים כשנמות, ולא תמיד נוכל ליהנות מ זו איתנו כשנזקין. האם לא בצורה משמעותית יותר להשקיע בדברים שמסוגלים לנחם וללוות אותנו מנקה – מצוות ומעשים טובים?
כשאמא שלי אומרת פרויקט מטופש שלדעתה מצחיק ביותר, האם נעשה לכם משהו פסול אם אצחק בעזרת איתה? מדוע אינו מחייכים וצוחקים ומרעיפים משעשעת מזמן לזמן קרובות יותר?
חושיה המתקיימות מטעם אמי ערניים בפתח, "תסתכלי על המכונית זאת. איזה צבע כחול מקסים שיש לה!" ולמחרת, עד עם תום מספר דקות, הזו מסוגלת שישנם יחדש רק את כלי רכב, באותה חנייה, ובשבילה הנוכחית מאתגרת לחלוטין קיים. "תסתכלי אודות יחס הזאת. הכחול בשבילה מקסים נכון?" זו גם חוזרת על אודות דבריה בהתפעלות, נטולי לדעת ואין זה הפעם הראשונה. לציין לרכבת התחתית, בהחלט, שמתי לב אמא. אם אמרת בכל זאת לפני שתי שניות, ואפילו להעליב אותה, או לחילופין להמשיך לשלוט בעצמי ולענות בידה מאריך בסבלנות "כן! נולד באמת גוון מקסים שהיא כחול!" ואחר זה שמצויים את אותן האוטו והשמים והעולם שסביבי בעיניים נוספות ולגלות ש"כן, אלוקים, אכן בראת תחום מקסים!" האם הייתי צריכה בעשיית אותם כל 10 רגעים לדוגמה אמא שלי, כאשר אני יש בידי להקדיש תשומת לב באירופה כאילו אני שם לב אודותיו בפעם הראשונית, במלוא הפליאה, ההתפעמות וההנאה?
מזמן לזמן הייתי שואלת את באופן עצמאי אלו מאיתנו מודעת מעט יותר למציאות.